Wednesday, June 21, 2017

The Holyland Union Dream

I don't agree with the principle stating that "The two national entities, Israel and Palestine, would enjoy absolute sovereignty". This is a confederation.
The Union should enjoy absolute sovereignty, and the states should have only a large autonomy, being independent and interdependent. This is a federation.
Apart from that, I like the name and have adopted it in my website.

Viewpoint: The Holyland Union Dream
10/05/2010 13:19

With the renewal of direct talks between Israel and the Palestinians, the time is ripe for some out-of-the-box thinking.

Photo by: Avi Katz

WITH THE RENEWAL OF DIRECT PEACE TALKS between Israel and the Palestinians, the time is ripe for some out-of-the-box thinking. Both theoretical solutions of the conflict – partitioning the holy land to create two states for two peoples, or leaving it intact as one state for two peoples, are problematic. One way forward might be to create a grand synthesis between the two by adopting the best of both.

In itself, the one state solution is a non-starter. Despite rumblings by some Palestinian leaders that they might be ready to go for a one state model in which the Palestinians would soon become a majority, most Palestinians are not ready to give up the more realistic dream of establishing an internationally-backed state of their own along the 1967 borders. And despite proposals by some right-wing Israeli thinkers to grant West Bank Palestinians Israeli citizenship in a single state that would somehow retain its Jewish majority, most Israelis won’t agree to put their already existing predominantly Hebrew speaking Jewish state at risk. Nevertheless, the complexity of the situation is such that both sides would be well advised to look beyond the conventional two-state wisdom to an arrangement in which partition of the holy land does not entail a total and possibly unworkable disengagement.

One such model could be that of the European Union. It could satisfy the aspirations of both sides for separate national sovereignty and unique cultural identity in two separate nation states, while creating a common superstructure to promote shared interests and exploit joint resources in all the territory of the holy land they share.

Even if establishing such a model today seems like a phantasmagoric pipe dream without any basis in the conflict-ridden Israeli- Palestinian experience, the very prospect could make it easier for both sides to reach a practical solution to the conflict.

If adopted, the EU-style superstructure would encourage the two nations to work together for the good of the land over which they had been warring for exclusive ownership, by establishing a kind of joint ownership over the territory as a whole.

The two national entities, Israel and Palestine, would enjoy absolute sovereignty, like, say, the French and the Germans, with their own flag, government, parliament, stamps, currency and the like.

But, like the members of the EU, the two separate countries would set up a joint administration, let’s call it the “Holyland Union,” which would be headed by a commission, with representatives from both sides. The commission would, of course, be based in Jerusalem. Its mandate would be to devise and implement joint projects designed to promote an improved quality of life and a solid infrastructure for reconciliation and coexistence, for example in fields like the economy, agriculture, environment, health, education and welfare.

A precondition for the success of the “Holyland Union” would be full recognition by both sides of the holiness of the land for different faiths, Muslims, Jews, Christians, Bahais and others. The commission would be entrusted with the task of preserving, maintaining and developing holy and historical sites, and ensuring free access to them. It would also draft joint educational programs to inculcate a thorough awareness on both sides of the importance of the holy land to all religions with roots there. This inclusive approach would quickly turn the holy land into a magnet for international tourism, providing a huge source of revenue and employment.

The joint framework could also help solve problems, which today constitute potential sources of friction: for example, the notions of “transferring” Israeli Arabs, on the one hand, and Jewish settlers, on the other, could be superseded by more creative solutions, allowing both to remain in their current homes, and to choose between full citizenship in their country of residence, or permanent residence and citizenship in the neighboring “Holyland Union” member state. That would enable Jewish settlers in far-flung settlements that become part of Palestine to stay on as permanent residents, but to choose Israeli citizenship and the right to vote for the Knesset. In other words, in a settlement of this kind, there would be no need for any involuntary uprooting of Jewish settlers.

Jerusalem, as the seat of the commission, would gradually become the capital of the union. According it this status should therefore be discussed in the early stages of any future negotiation.

From the outset, the “Holyland Union” will be open to the incorporation of Jordan. Later, membership could be considered for Syria and Lebanon as well, while strictly adhering to the union’s founding principles that guarantee the separate national, cultural and religious rights of all the contracting parties. The next stage might be to consider expanding the union to the Middle East as a whole, turning the initial “Holyland Union” into a much larger Middle Eastern Union. If all the parties will it, it won’t be a dream.

Eldad Beck, who reports on European affairs and developments in the Arab world for The Jerusalem Report, is based in Berlin.

Tuesday, July 19, 2016

Why the Israeli-Palestinian conflict refuses to be resolved

"if everyone considers the modern return to Zion a unique event in human history, that means the Palestinian people or the Israeli Arabs have also been forced to face a unique phenomenon that no other nation has confronted."

Yes Mr. Yeshoshua. And that is why we need a unique solution too!

Why the Israeli-Palestinian conflict refuses to be resolved

The author argues that peace remains elusive because the conflict is unprecedented in human history.

By A.B. Yehoshua | Apr.26, 2011 | 1:53 AM | 35

IDF soldiers evacuating Lebanon at the end of the Second Lebanon War in 2006. Photo by Nir Kafri

The question in the headline should ostensibly be directed to a Middle East expert, a political scientist, or even a foreign historian, not a writer whose expertise is his imagination. But because the question is a real one that is painful to everyone in the region regardless of his nationality, I will try to propose an answer.

This question is serious and disturbing for two reasons. First, the Israeli-Palestinian conflict is one of the longest-running conflicts in the modern era. If we mark its beginning at the start of Zionist settlement in Palestine in the 1880s, the conflict has been active, in blood and fire, for about 130 years.

Second, this is not a remote conflict in a godforsaken place, but one constantly at the center of international awareness. That means it is one of the most extensively dealt-with conflicts in the world. In the past 45 years alone, the conflict between the Palestinians and the Israelis has been the subject of serious attempts at mediation by many countries and respectable international organizations. Presidents of the United States have tried to mediate personally between the sides. Heads of government from all over the world devote their attention to it; high-level emissaries come to the region to try their hand at mediation and compromise. All this is on top of tireless initiatives by organizations and individuals on both sides in well-meaning symposia and meetings. Studies, books and innumerable position papers have been written and are being written all the time.

And although the sides have come to partial agreements in direct, secret and open talks, and although the formulas for a solution have seemed clear and acceptable, and even though these are two small nations that are ostensibly subject to international dictates, the conflict still contains an inner core that stubbornly refuses to surrender to peace.

It's true that there have been many mistakes and missed opportunities on both sides throughout the years. And because this conflict is cyclical rather than linear - in other words, time does not necessarily bring us closer to a solution, but peace approaches and recedes at historical junctions in the past and future - there is reason to wonder what makes this conflict unique compared to other conflicts, what causes it to persevere so zealously. I do not presume to intimate that my answer is the exclusive one, but I will try to put it to the test.

The Israeli-Palestinian conflict refuses to be resolved because it is a conflict unprecedented in human history. There is no precedent for a nation that lost its sovereignty 2,000 years ago, was scattered among the nations, and later decided for internal and external reasons to return to its ancient homeland and re-establish sovereignty there. Therefore, if everyone considers the modern return to Zion a unique event in human history, that means the Palestinian people or the Israeli Arabs have also been forced to face a unique phenomenon that no other nation has confronted.

In the early 19th century there were only about 5,000 Jews in the Land of Israel, compared with the 250,000 to 300,000 Palestinian Arabs. At the time of the Balfour Declaration in 1917 there were about 50,000 Jews compared with 550,000 Palestinians Arabs. (These numbers are from the Jewish Encyclopedia. ) And by 1948 there were about 600,000 Jews versus 1.3 million Palestinian Arabs.

The Jewish people thus quickly ingathered from all corners of the world. They did not want to expel the Palestinians, and certainly not to destroy them, but neither did they want to integrate them into Jewish society as other nations did with the local residents. Moreover, there was no attempt here to impose a colonial regime, since the Jews had no mother country that had sent them on colonial conquests, as in the case of Britain or France. Here something original and unique in human history took place: A nation arrived in the homeland of another nation to replace its identity with an ancient-new one.

That is why at its most profound level, the Israeli-Palestinian conflict is not a question of territory, as in the case of many historical conflicts between nations, but a battle over the national identity of the entire homeland - every stone and every part of it. For both sides, and mainly for the Palestinians, the size of the nation confronting them is not clear - whether it consists only of Israeli Jews or the entire Jewish diaspora. And the Israelis don't know whether they are confronting only the Palestinian people or the entire Arab nation. In other words, the demographic boundaries of the two sides are not clear either. This is therefore a fundamental conflict that constantly creates primal and profound mistrust between the two peoples, preventing a possible solution.

Is it still possible to resolve the conflict without ending up in the trap of a binational state? I believe so, but because this is a question I haven't been asked, I won't answer it now.

Monday, May 9, 2016

להשוות או לא להשוות? זאת השאלה

להשוות או לא להשוות? זאת השאלה

כן נכון, הימין צודק, עלינו קודם כל להגן על עצמנו ולהיות חזקים. אין לרחם על אכזרים. זה הלקח הראשון שעלינו ללמוד מהשואה.
הלקח השני הוא שחייבים להיות מוסריים ואסור לנו להידמות לרוצחינו. האלוף יאיר גולן צודק, ואשר לביטחון , הרי הוא מקצוע.
מה, אי אפשר גם וגם? גם חזקים וגם מוסריים? חייב להיות או או?

אני תמיד מוחה בצורה שלא משתמעת לשני פנים כשערבים או אחרים משווים בין סבלם של הפלסטיני, היום בשטחים או בנכבה שלהם ב- 1948, ובין השואה. אין דמיון כלל. זה נכון בהווה ובעבר, ונכון עד היום. אך, האם לא קיים סכנה שבעתיד כן יווצר בארץ מצב הדומה לשל גרמניה הנאצית?

איום דמוגרפי, שליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית," שטחים כבושים, שטחים מסופחים, משתפי פעולה וממשל משתף פעולה", אלה הרבה מונחים שמתארים את המצב שלנו בין הים לירדן, וגםמשמשים לתאר את גרמניה הנאצית.
עובדה היא שערביי ישראל מהווים איום דמוגרפי על יהדותה של מדינת ישראל. אם מספרם היחסי יעלה, אם לא גורשו/ברחו/לא אושרו לחזור קרוביהם ב-48, הם היו לסכנה דמוגרפית של ממש.

זאת הסיבה למה ישראל עדיין לא סיפחה את עיו"ש: היא לא הייתה יכולה להבטיח את אופיה היהודי כשהיהודים הופכים למחצית או מיעוט במדינתם. אי אפשר לברוח מהמסקנה הנוראית: יש בארץ מצב פוליטי של עם אחד מיותר בעיני העם השני, מצב בו עצם נוכחותו של הראשון מסכן את קיומו של השני. והדבר גם הדדי עבור שני העמים!

הפיתרון המתבקש אובייקטיבית - כשחלוקה טריטוריאלית אינה אפשרית - הינו טרנספר או רצח עם.
רבים היהודים הישראלים והערבים הפלסטינים שתומכים בטרנספר של העם השני.
בהקשר לזה, צודק נתניהו: תחילה היטלר לא רצה אלא רק בטרנספר של היהודים לאי מגדסקר. רק כשראה שאף מדינה לא מוכנה לקבל אותם - לא אירופה, לא האנגלים והערבים בפלסטין, ואף לא האמריקנים הגדולה - גמר בדעתו להשמיד אותם. עלינו לשאול את עצמינו איך הגענו למצב הזה, דווקא אנחנו, אחרי שהיינו הקרבנות, אחרי שהקמנו מדינה דווקא כדי להינצל ממצבים של גירוש, פוגרום ורצח עם?
איזה צחוק צוחקת עלינו ההיסטוריה? ועוד בהומור שחור בלתי נסבל? מהי משמעות הניסיון הזה האכזרי, שמעמיד את הקרבנות במקום הרוצחים,  כדי לבדוק לכאורה איך יתנהגו במצב דומה?

יש לי הסבר: הקמנו מדינה על המודל האירופאי,  והבעיה נעוצה בכך. אירופה השמידה אותנו ואנחנו מחקים אותה....

המהפכה הצרפתית אמרה ליהודים:  תקבלו הכל  כפרטים, שום דבר כלאום. אין כאן מקום לשני לאומים באותה טריטוריה! תבחרו, להתבולל או להעלם! היהודים בחרו להתבולל בתוך עם ולהפוך ל"צרפתים בני דת משה"...

למה המהפכה הצרפתית גרמה לשינוי כה קיצוני
במעמד היהודים? במשטר הישן היהודים חיו בתור זרים, באוטונומיה קהילתית-משפטית מוכרת על ידי השלטון המרכזי.
הריבונות הייתה שייכת למלך באופן אישי, ושום דבר לא מנע ממנו לשלוט על מספר עמים וקהילות לאומיות או משפטיות שונות.
המהפכה הגדירה מחדש את טיבם של הלאומיות ושל בעל הריבונות: העם, הלאום קיבל הגדרה טריטוריאלית. כל אדם הנולד או חי חיי קבע בטריטוריה שייך ללאום ויוצר אותו. הריבונות שייכת לעם וגם היא טריטוריאלית. היות ו"אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד", היות  ויכול לשלוט רק ריבון אחד במדינה אחת, לחול רק מערכת חוקים אחת זהה לכולם, לא יכולים לחיות שני עמים בארץ אחת.

האם יכולים הערבים הפלסטינים להפוך ל"ישראלים בני דת מוחמד"? לא. גם לערביי ישראל נתנה המהפכה הציונית (כמעט) הכל כאזרחים פרטיים ושום דבר כלאום. רק שלהבדיל מצרפת ובדומה לגרמניה הנאצית, אנחנו לא מציעים לערבים להיקלט בלאום היהודי. אנחנו  לא רוצים להתבולל ולהתמזג למעין לאום ישראלי (או פלסטיני) אחד חדש. וגם הם קנאים לזהותם הלאומית -הערבית-מוסלמית, אם כי האיסלאם פתוח וקולט יותר מאשר היהדות.

הנה כאן הדמיון עם גרמניה הנאצית: הנאצים ראו את עצמם כעם-גזע עליון טריטוריאלי שרוצה לשמור על טהרת דמו. ואנחנו היהודים הישראלים רואים את עצמינו כעם נבחר שאינו יכול לשמור על זהותו הייחודית אם ייאלץ לקלוט אל תוכו עם אחר, או להתמזג איתו.
נכון, היהדות לא הבינה אף פעם את רעיון הבחירה כעליונות על אחרים.

נכון היהדות לא מבינה גם כן את עצמה כגזע, כקשר דם בלבד: כל אחד - ללא הבדל דת ולאום - יכול להתגייר ולהפוך ליהודי לכל דבר. אך למעשה קשה להתגייר, וברור שגיור הערבים אינו יכול להוות פתרון פוליטי.

נכון שהגרמנים אסרו על יחסי מין עם "לא ארים" תוך גזענות, ואנחנו, אם  לא מתחתנים עם "לא יהודים", זה רק כדי להמשיך ולהבטיח את קיומנו כעם. מה רע ברצון לשמור על שוני ולא להתבולל?

למרות אלפי ההבדלים - שהאנטישמים לא רוצים לראות ושהרבה אחרים לא מבינים - התוצאה הפוליטית היא מאוד דומה: אין בטריטוריה שישראל ריבונית עליה מקום לשני לאומים. שני העמים לא יכולים להתמזג, ואין אפשרות או רצון לחלק את הארץ ביניהם. מדינת הלאום מחייבת שאחד משני העמים צריך "להעלם" כך או אחרת.

המשמח והמעניין הוא שהדבר לא יקרה, לפחות לא בקרוב.
היהודים לא יתנו לעוד שואה להתחולל, והערבים  למדו את לקח 48. ועוד, העולם שבוחן ומבקר ללא הרף כל חטאון ישראלי לכאורה, יחד עם זכרו של השואה שעדיין כואב לרוב היהודים, לא יאפשרו זאת.

אם כן, מהו הפתרון למצב הטרום שואתי בה שרויה ישראל מאז היווסדה לפני 70 שנה?
הראיתי שבעיה זו נעוצה באימוץ מודל מדינת הלאום האירופאית להקמת מדינת ישראל.
במקום לפתור את "הבעיה היהודית", הפכנו תפקידים עם "הגוים", אנחנו נהיינו הלאום השולט, והפלסטינים הפכו ללאום הנשלט.
עלינו על כן להמציא מודל חדש של מדינה המאפשרת את קיומם יחד של שני לאומים או יותר באותה טריטוריה, תחת אותו הריבון.
המדינה תהיה בהכרח על-לאומית. המדינה תיצור ברית בין העמים החיים בה. והברית החוקתית היא אשר תהיה הריבון היחיד. שני העמים יהינו מאוטונומיה קהילתית ואזורית רחבה, אך הטריטוריה תשתייך רק לפדרציה., וצבא פדרלי ישמור על גבולותיה.
הלאומים ישמרו על זהותם ההסטורית-דתית-משפחתית העתיקה. לכל אזרח תהיה אזרחות דואלית, שתבטיח זכויות שוות לפרט ולכלל.
בקיצור: עלינו להקים יחד, יהודים וערבים, פדרציה על-לאומית של לאומים לא טריטוריאלים. כך נוכל לחיות בשלום, ביחד ולחוד.

Monday, March 14, 2016

עקרונות וקווי יסוד לפדרציה

קווי יסוד ליצירת ברית פדרלית יהודית-ערבית בכל הארץ.

ביחד ולחוד בארץ אחת תחת ריבון אחד

המטרה: לתת ביטוי פוליטי ולאפשר הגדרה העצמית לכל  הקבוצות הלאומיות, ולהשרות שלום ביניהן בארץ הבלתי מחולקת.

האמצעי: יצירת ברית פדרלית בין כל השבטים הלאומיים תחת גג חוקתי אחד, שישליט צדק ומשפט בכל ארץ ישראל-פלסטין.

גישה: יש לקבל את המצב הפוליטי והדמוגרפי כפי שהוא קיים בכל מורכבותו, ולהתחיל את השינוי ממנו.

ניתוח המצב:
לא ניתן למזג את  שתי הקבוצות הלאומיות הראשיות - יהודים ישראלים וערבים פלסטינים - לאומה אחת. זהות שניהם אינה טריטוריאלית. הם עמים הסטוריים עתיקים המוגדרים על ידי קשר של דם ודת.  לאום "ישראלי" או "פלסטיני" כולל נדון להיות פיקציה היוצרת בעיה דמוגרפית ותגרום לדיכוי של צד אחד ומלחמת אזרחים.

לא ניתן להפריד בין הלאומים השונים על ידי מתיחת גבול ביניהם. יהודים וערבים רואים את כל ישראל-פלסטין כמולדת הלאומית ההסטורית שלהם.

קיים היום ריבון אחד אשר שולט על כל הארץ בין הים לנהר: מדינת ישראל וצה"ל זרועה. לא ניתן לפצל אותו לשנים מטעמי ביטחון, אך ניתן לשנות את אופיו לריבון משותף.

הפתרון: דגם ייחודי של פדרציה ישראלית פלסטינית.


1. ריבון על-לאומי אחד על כל הארץ הבלתי מחולקת.
2. ברית בין שווים.
3. הגדרה עצמית לכל הקבוצות הלאומיות.

כדי למנוע סכסוכים או חלוקה טריטוריאליים, הריבונות  תהיה שייכת  למדינה הפדרלית בלבד, והיא תחול על כל הארץ.

פרלמנט  פדרלי יהיה מורכב משני חדרים, עליון ותחתון. העליון ייתן משקל שווה לבני שני העמים וזכות וטו למיעויות הלאומיות, באופן בלתי תלוי בדמוגרפיה: כך ינוטרלו האיום הדמוגרפי ועריצות הרוב!

כדי לאפשר זכות להגדרה עצמית לבני שני העמים ולכל הקבוצות האתניות או הדתיות שירצו בכך, ריבונותה של המדינה הפדרלית חייבת  להיות על-לאומית.

יש להבחין בין ריבונות לעצמאות:
הריבון מעל הכל. כאן הריבון הוא חוקת הברית הפדרלית עצמה.
עצמאות משמע חופש משלטון של עם אחר. הדבר מתקיים כאן על ידי השלטת חוק וצדק על לאומיים על כולם.

היות והטריטוריה תהיה פדרלית, מדינות הלאום  לא יהיו טריטוריאליות.
אולם, יחד עם זכויות האדם, יש לשמור גם כן על הזכויות הקולקטיביות של כל קבוצה לאומית. לכל ישוב ואזור חד לאומיים יש זכות לשמר על ציביונו הלאומי או דתי.
לשם כך יש להכיר בשני סוגי ישובים ומחוזות אדמיניסטרטיבים: חד לאומיים או מעורבים.
חוקי הפרלמנטים הלאומיים יחולו על אזרחי מדינות הלאום עצמם באופן אישי, על יישוביהם ומחוזותיהם הלאומיים. זאת אומרת שהם יהינו מאוטונומיה גם פרסונאלית וגם אזורית.
את הישובים והמחוזות המעורבים יש לנהל במשותף. ניתן להפעיל ניהול לאומי גם ברמת השכונה.
כך האזרחות הלאומית תהיה מנותקת מהשתייכות טריטוריאלית.
הדבר יאפשר לכל אזרח להתגורר במקום שירצה, ויחד עם זאת להצביע לפרלמנט הלאומי שלו.
כל אזרח יהינה מאזרחות דואלית, לאומית ופדרלית.

זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים וחוק השבות הישראלי יכובדו באותה מידה. אם זאת יהיה זכות וטו למחוזות וישובים החד לאומיים  לשמור על ציביונם.

לירושלים ולמקומות הקדושים יהיו מעמד מיוחד בתוך עיר הבירה של הפדרציה ומחוז פדרלי בפני עצמו.

ביטחון הפנים יהיה באחריות המשטרה ברמה המקומית, האזורית, הלאומית והפדרלית.

ביטחון החוץ יהיה באחריות צבא הגנת הפדרציה. זה יהיה מורכב מכוחות ביטחון ישראלים ופלסטינים.
המצב האידאלי הינו שוויון ופריטי, אך המאזן הביטחוני האזורי אינו סימטרי: שכני הפדרציה הם ערבים ומוסלמים. לערבים הפלסטינים סולידריות ושייכות לאומה הערבית והאסלאמית הגדולה. עד לכריתת ברית איתה ושלום כולל, הצבא תישאר בהנהגה יהודית.

משמעות מעבר לפוליטי:
לסכסוך הזה משמעות דתית עמוקה. הוא מעמת שני לאומים ושלוש דתות על אותה הארץ ומאלץ אותנו - יהודים וערבים - להכיר בריבון משותף העומד מעל העמים.

לבעלי זיקה דתית ניתן לראות בריבונות העל-לאומית ועל-דתית של הפדרציה מאין השתקפות של ריבנות שמים, של "ריבונו של עולם" - לו הארץ ומלואה.

יצירת ברית שאסלאמית-יהודית-נוצרית מהווה איפוא מבחן אמוני לשלוש הדתות: האם הן משתמשות בדת כדי להשליט את עצמן על העולם, או שהן באמת מכירות בריבונו של עולם / רב אל-עלמין, אלוהי אברהם המשותף להן?

מתברר שמדינה פדרלית יהודית זו איננה איפוא רק פרי כורח המציאות אליו מגיעים אחרי שפתרון שתי המדינות נכשל.
ניתן לראות בו אידאל אליו עלינו להתאמץ להגיע, ושאליו היינו  נועדים להגיע מלכתחילה.

בדומה לסכסוך עצמו, לפתרון זה אין ממש תקדים, אך אם תרצו הוא יהפוך למציאות חיה.

Wednesday, January 20, 2016

Federalism is original Zionism!

A book by Prof. Yosef Gorny shows that at its beginning, in the 20's and 30's, the Zionist movement was federalist. It is only in the late 30's - after the Arabs violently rejected any sharing of the country with the Jews - that the Movement opted for a separated Jewish state.

Not only the well known Brit Shalom of Buber, Ruppin and Magnes, not only the Shomer Hatzair and the Jewish Agency, but Ben Gurion and even Jabotinski were for a federal Palestine under the British Mandate.

Here is a review published by The Palestine-Israel Journal

The Federal Idea Lives On
The Palestine-Israel Journal
Vol.14 No.4 2007

From Binational Society to Jewish State: Federal Concepts in Zionist Political Thought, 1920-1990 by Yosef Gorny.
by Joel Pollak

Yosef Gorny introduces his concise yet complex description of the history of Zionist federalism by describing his “disillusionment” about the prospects of confederation between Israel and its neighbors. Indeed, one of the most puzzling features about this otherwise informative and enjoyable book — hinting, perhaps, at a kind of agnostic post-Zionism — is its conclusion, in which Gorny claims that Zionism “is beginning its second historical journey” — back to Europe, where “a third-largest Jewish center [after the U.S. and Israel] … may well come into being.”

Gorny, a historian who now heads the institute for the research of Jewish press and media at Tel Aviv University, is not, like former Knesset speaker Avraham Burg, giving up on Zionism and celebrating the diaspora. Rather, he is expressing a deep concern about the fate of the Jewish people if there is no resolution to the Middle East conflict.

At the outset, Gorny defines different versions of the “federal” idea. A “federation” is “a sovereign state composed of autonomous political units that derive their power from one political center”; a “confederation” is “a regional alliance of sovereign states that maintain joint institutions in various domains.” Power devolves down in the former, and up in the latter.

He goes on to demonstrate how different versions of the federal idea have been proposed by various Zionist leaders as a way of bridging the gap between utopian national visions and the practical obstacles to establishing and maintaining a state. Often, federation and confederation were proposed to provide an answer to the fact or potential of a Jewish minority in Palestine and to Israel’s isolation among Arab nations.

Gorny excludes versions of the federal idea, such as certain forms of bi-nationalism, that did not uphold the general Zionist principle of a Jewish majority in the part of Palestine where Jewish self-determination would be exercised. He explores the ideas of mainstream Zionist leaders on both the left and the right, and shows how the federal idea was inspired by various precedents, including federal arrangements in the Austro-Hungarian Empire and the United States. Zionist leaders who proposed federal ideas often changed their models as circumstances changed. Thus David Ben-Gurion first proposed (separate) autonomy for Jews and Arabs in Palestine in 1922; a joint federation of Jewish and Arab nations in the mid-1920s; a complex federal arrangement between Jews and Arabs in 1931; and a confederation of a Jewish state within a larger Arab formation in the mid-1930s.

One of the most interesting subjects Gorny addresses is the federal idealism of Vladimir (Ze'ev) Jabotinsky, who is considered a right-wing and militant thinker. Gorny points out that Jabotinsky was in some ways a political liberal, and that despite his view that Jews would have to resort to the use of force, he continued to believe in a federal solution that would recognize the rights of both Jews and Arabs.

Gorny demonstrates that in their deliberations, the Zionist leaders were capable of considering a wide range of different ideas. The idea of “transfer” — which was considered impractical but not “morally illegitimate” in the 1920s, having recently been implemented in Turkey and Greece — coexisted with utopian ideas of shared states and confederations.

Demography played a role in the formulation of the various models, just as it does today. After the Six Day War, Israeli Labor politicians Aryeh Eliav and Shimon Peres proposed different federal models as a way of resolving the moral and demographic challenges of occupation. Today, the “demographic threat” is in doubt, given the Gaza disengagement and questions about the accuracy of Palestinian population projections.

The geopolitical environment has also changed, with Arab states now prepared — at least in theory — to accept peace with (if not the legitimacy of) Israel, in accordance with the Arab Peace Initiative.

These two factors, perhaps unforeseen by Gorny at the time of writing, have pushed the federal idea even further to the margins of Israeli discourse. However, it has not disappeared, because the fundamental conflict between Jews and Arabs remains to be resolved.

If the next few years should indeed see some form of Palestinian state emerge, there will also be a need for institutional arrangements between the two states to govern affairs that must be dealt with in common, such as water. The economic success of the Palestinian state will also depend on its ties to the Israeli economy, which will require continued political cooperation. Therefore, Gorny’s pessimism may be premature: For practical reasons, if not for idealistic ones, the federal idea still lives.

Tuesday, May 26, 2015

To salvage its democracy, Israel must be divided into cantons - Strenger than Fiction

An proposal close to ours by Carlos Strenger
To salvage its democracy, Israel must be divided into cantons
Israel's new government prepares to pose for a portrait at the Israel Museum in Jerusalem

Israel's new government prepares to pose for a portrait at the Israel Museum in Jerusalem, May 19, 2015. Photo by Marc Israel Sellem
For a number of years I have argued that Israel’s internal differences — not only between Jews and Arabs, but among Jews — are so large that the country should be divided into cantons linked in a federative structure. Last year, with Haaretz’s Judd Yadid, I presented a detailed proposal on how such a cantonal structure could look.

The first weeks of Benjamin Netanyahu’s new government show that such a proposal is timelier than ever. Barely sworn in, its statements, policy proposals and steps show that it might use its tenure, brief as it may be, to irreparably damage Israel’s democracy.

I’d like to present an unorthodox explanation for why Netanyahu’s team is doing this, and why a federative structure might salvage Israel’s democracy.

Deputy Defense Minister Eli Ben-Dahan has taken the Knesset podium to defend his ministry’s decision to provide separate buses for Jews and Palestinians in the West Bank. But the government halted this plan because it realized the catastrophic international repercussions of a step reeking of apartheid — even when rationalized by security measures — not because it considers the move grievously wrong. (Incidentally, the army was strictly against the separate bus policy.)

Likud’s Tzipi Hotovely is deputy foreign minister, which, given that there is no foreign minister, means she is acting foreign minister. Hotovely has told the Foreign Ministry staff that Israeli ambassadors should tell foreign governments the truth — that God gave all of Israel to the Jewish people and therefore it is simply ours by right.

The new culture minister, Miri Regev, has said she does not intend to allow art that harms Israel’s image. “If I need to censor something, I will,” she said.

And the new justice, minister, Ayelet Shaked, has declared that governance must return to the people’s control by working toward the abolition of the Supreme Court’s ability to block legislation.

Add to this that Netanyahu, who has kept the Communications Ministry under his personal command, has already taken steps to interfere with the press. For example, he is putting pressure on Channel 10, which he has tried to close down for a while now.

Let me add the cherry from outside the coalition on the icing of this lovely cake: Yisrael Beiteinu leader Avigdor Lieberman, who single-handedly forced Netanyahu to form a coalition based on 61 MKs by not joining.

He now attacks his former boss for having scheduled a meeting with Ayman Odeh, the leader of the United Arab List — a meeting required by democratic etiquette. Lieberman called on Netanyahu to cancel the meeting because it “legitimizes the fifth column operating in the Knesset.”

Nothing in this potpourri of events should be surprising. The lamentations by Israeli liberals that the right has become racist and is trying to undermine democracy have been voiced for a long time — and for good reason.

But lamentations won’t help; we need to look at the facts without blinking. Hotovely genuinely believes that God gave all of Israel to the Jews. Regev deeply believes that Israeli liberals harm Israel. And Ben-Dahan has explained his hierarchy of human beings from Jewish men to Jewish women and Jewish gays — all superior to gentiles.

As for Lieberman, I’m less sure, as he’s more of a consummate manipulator than an ideologue. But his rabid attacks questioning Israeli Arabs as legitimate citizens certainly reflect a strong current in Israeli society, which is why he keeps voicing them.

The right vs. ‘the white tribe’

As a liberal I am entitled to despise the views of Ben-Dahan, Hotovely, Lieberman and Regev, but I am committed to safeguarding their right to hold them. Incidentally, I assume they despise my views, but they in turn are required to respect my freedom of thought and expression.

Still, differences in core values even among Israel’s Jews have become so vast as to make it nearly impossible to live in the same polity. To safeguard Israel’s democracy, we need to get a deeper understanding for the reasons the right attacks democratic institutions.

The right feels that these institutions have been used to impose the views of secular liberals, who judging from the composition of the Knesset, are a minority of about one-third of the country as reflected by Isaac Herzog and Tzipi Livni’s Zionist Union, Yair Lapid’s Yesh Atid and Meretz.

The mainstream press, the judiciary and academia are overwhelmingly liberal, so they are perceived as representing what is called “the white tribe.” They therefore no longer see liberal democracy’s values and institutions as impartial tools, but as the tools of the liberal Ashkenazi elites to impose their views on the majority.

They do not realize that the liberal tradition since Thomas Hobbes has been devised as a structure that can enable groups with different beliefs to live in coexistence instead of perpetually threatening or fighting one another.

But it turns out that liberal democracy has its limits; it can’t bridge yawning gaps between totally different cultures — and Israel seems to have arrived at such a stage. All groups feel that their way of life is threatened; we liberals have felt since Netanyahu’s first government in the 1990s that we must fight for the survival of our core principles. And much has been made of the fact that many young Israeli liberals prefer to live in Berlin because they can’t take it here anymore.

But let’s not forget that the Hasidic Belz community last year threatened to leave Israel if its youngsters were forced to serve in the army, because this community genuinely feel that its way of life is threatened by military service.

Traditionalist Mizrahim represented by Shas feel that a secular Ashkenazi elite tramples on their culture, beliefs and values. And Israeli Arabs, for very understandable reasons, feel that the country does not accord them a life of dignity and equality.

What then can we do? We can continue Israel’s culture wars, wearing us all down and making us miserable. Or we can say it’s time to give some breathing space to one another.

A federative structure of provinces that roughly reflects Israel’s core groups might do exactly that. The cantons should reflect existing cultural groups as well as possible, while as much power and financial resources as possible should be devolved to the regional governments. As in Switzerland, the United States and Germany, the federal government should only be entrusted with what the regional ones can’t possibly do on their own.

Such a partition is less outlandish than it sounds. When it comes to education, Israel long ago acknowledged de facto that there is no sufficient common ground for coexistence. Four distinct education systems coexist in Israel: the secular, the religious-Zionist, the ultra-Orthodox (actually two ultra-Orthodox, one Ashkenazi and one Sephardi), and the Arab.

In such a federative structure, Regev could fund whatever she wants in her own canton. Liberal artists could move a few kilometers away into the Aviv or Carmel provinces, where they could express themselves freely. Vice versa the many members of Naftali Bennett’s Habayit Hayehudi who are offended by homosexuality; they could easily move a few kilometers into Yehuda Province, where there would probably be no gay parties or parades.

We could finally stop bickering about which rabbis can conduct weddings legally, whether you need a rabbi at all, whether pigs can be raised and pork sold, and whether you can sell leavened bread during Passover. The provinces would determine these issues based on their majorities; the federation would not be involved.

I know that this proposal has scant chance of being implemented, and I have no illusion that it will solve all of Israel’s vast problems. But I mean it very seriously.

Israelis are wary. Not only does Israel face genuine external threats in an environment that becomes more chaotic by the year, but Israelis feel that instead of finding a safe haven in their own country, they need to fight for their identities and way of life. While we can’t make the external threats go away, we might at least live and let each other live.

Friday, October 17, 2014

החזו חז"ל את הסכסוך הישראלי הפלסטיני?

אני אסיר תודה לרב ליאון האשכנזי - מניטו - שממנו שמעתי פעם שיעור על הסוגיה המיוחדת הזו של התלמוד סנהדרין צח:

הטקסט דן בתקופה שתקדם  את ביאת המשיח, תקופת "חבלי הלידה" שלו. הנה הטקסט:

סנהדרין צח ב
אמר עולא ייתי ולא איחמיניה וכן אמר [רבה] ייתי ולא איחמיניה רב יוסף אמר ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה אמר ליה אביי (לרבא) [לרבה] מאי טעמא אילימא משום חבלו של משיח והתניא שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח יעסוק בתורה ובגמילות חסדים ומר הא תורה והא גמילות חסדים אמר [ליה] שמא יגרום החטא כדר' יעקב בר אידי דר' יעקב בר אידי רמי כתיב (בראשית כח, טו) הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב (בראשית לב, ח) ויירא יעקב מאד וייצר לו שהיה מתיירא שמא יגרום החטא כדתניא (שמות טו, טז) עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה אמור מעתה ראויים היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה אלא שגרם החטא וכן אמר ר' יוחנן ייתי ולא איחמיניה א"ל ריש לקיש מ"ט אילימא משום דכתיב(עמוס ה, יט) כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב [ובא הבית] וסמך ידו אל הקיר ונשכו נחש בא ואראך דוגמתו בעולם הזה בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סנטר דומה כמי שפגע בו ארי נכנס לעיר פגע בו גבאי דומה כמי שפגעו דוב נכנס לביתו ומצא בניו ובנותיו מוטלין ברעב דומה כמי שנשכו נחש אלא משום דכתיב (ירמיהו ל, ו) שאלו נא וראו אם ילד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה ונהפכו כל פנים לירקון מאי ראיתי כל גבר אמר רבא בר יצחק אמר רב מי שכל גבורה שלו ומאי ונהפכו כל פנים לירקון אמר רבי יוחנן פמליא של מעלה ופמליא של מטה בשעה שאמר הקב"ה הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי היאך אאבד אלו מפני אלו אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי רהיט ונפל תורא ואזיל ושדי ליה סוסיא באורייה.


ייתי - משיח ולא אחמיניה:
בטולא דכופיתא דחמריה - בצל הרעי של חמורו כלומר אפילו בכך אני רוצה ובלבד שאראנו:
כופיתא - רעי כמו רמא כופת' וסכר ירדנא בבבא בתרא (ד' עג:):
מאי טעמא - אמר לא אחמיניה:
חבלו של משיח - גורלו ולקמן בעי מאי היא ל"א חבלו פחדים וחבלים שיהיו בימיו מחיל העובדי כוכבים:
לעשות להם נס - לעלות בזרוע על כרחם של מלכי פרס:
- בביאה שניה. בימי עזרא כביאה ראשונה בימי יהושע מדהקישן הכתוב:
מאי טעמא - איזו צרה באה בארץ בימיו שאתה אומר לא אחמיניה:
סנטר - מפרש בב"ב (דף סח.) בר מחוזנייתא שיודע מיצרי השדות וגבוליהן עד כאן של פלוני מכאן ואילך של פלוני ובידו לרבות לאחד ולמעט לאחר וכשפוגעו אותו סנטר רוצה למדוד שדותיו לקצר מיצרי השדות ודומה כמי שפגע בו ארי:
גבאי - גובה מס המלך:
מי שכל הגבורה שלו - הקב"ה מצטער בעצמו כיולדה ואומר בשעה שמעביר העובדי כוכבים מפני ישראל היאך אאביד אלו מפני אלו:
פמליא של מעלה ושל מטה - מלאכים וישראל: אפילו הגרים לא גרסינן:
רהיט ונפיל תורא ואזיל ושדי סוסיא באורייה - כשרץ השור ונפל מעמידין סוס במקומו באבוסו מה שלא היה רוצה לעשות קודם מפלתו של שור שהיה חביב עליו שורו ביותר וכשמתרפא השור היום או למחר ממפלתו קשה לו להוציא סוסו מפני השור לאחר שהעמידו שם כך הקב"ה כיון שראה מפלתן של ישראל נותן גדולתו לעובדי כוכבים וכשחוזרים ישראל בתשובה ונגאלין קשה לו לאבד עובדי כוכבים מפני ישראל:
אורייה - כמו (מלכים א ה) ארוות סוסים:

המהלך מסתיים כאן, במשל מסתורי, ומבלי לספק פתרון שיאפשר לברוח מתקופה זו של סבל.
די מפתיע לראות שחכמים  לא רוצים אישית לראות את ביאת המשיח, גם אם הם מתחננים לה בתפילתם בכל יום. מה כל כך נורא בתקופת "ביאה" זו?

אנו לומדים, עם זאת, כי אם אנחנו צריכים לפחד מימות המשיח, זה לא בגלל צרות חברתיות או משבר כלכלי, היות וניתן להתגבר עליהם על ידי בטחון שמעניקים לימוד התורה ומעשים טובים עבור הזולת; החטאים שלנו יהיו אולי אשמים לסבל ולפחד שנחוש אז, אבל לא מפני האסונות  שיפלו עלינו אחד אחרי השני ללא הפוגה וללא מקלט מהם, אפילו בחיק הבית, שתופעה כזו כבר הייתה קיימת בזמנם של רבי יוחנן וריש לקיש, תחת הכיבוש הרומי. המשבר הכלכלי והרעב היו כבר יכולים להצביע על בואו הקרוב של המשיח...

כל סימנים המקובלים לחבלי המשיח נדחים זה אחר זה לאורך הסוגיה. הם תקופה של סבל עמוק וקיומי, בה ישתלטו על כל אדם מכאובים של אישה יולדת, כאשר דילמה מוסרית בלתי פתירה תאחז שמים ובני אדם.

הרב עדין שטיינזלץ מסביר: "הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי היאך אאבד אלו מפני אלו", יגיעו זמן שבו כאילו אין יותר הבדל בעייני הקדוש ברוך הוא בין ישראל והאומות, וזו הסיבה למה צריכים לפחד מחבלי לידתו של המשיח.

אבל למה צריך להיות מצב כזה של "או אנחנו או הם", שבו צריך בהכרח להעלים אחד משני הצדדים כדי שהאחר יחיה? בא להסביר הפתגם, בתורה מטאפורית: כאשר השור - ישראל - שאדונו - אלוהים - חיבב במיוחד, נופל, הוא מניח את הסוס במקומו - אומות העולם - וכאשר במוקדם או במאוחר מתרפא השור, קשה לו -מסביר רש"י - להוציא את הסוס מהאבוס בו היציב אותו מקודם, ולשים את השור במקומו. רש"י מסביר עוד שכאשר הקדוש ברוך הוא ראה את נפילתם של ישראל, הוא נותן גדולתם לאומות, וכאשר ישראל חוזרת ונגאלה, קשה לו לדחות אותן בפני ישראל.

אנחנו מצדינו מאפיינים את ה"אבוס": זה ארץ ישראל, שנכבש על ידי רומה ועל ידי הערבים והנוצרים. נפילתה של ישראל היא לא רק נפילה מוסרית, אלא ירידה לגלות וסבלותיה; והחזרה בתשובה, הגאולה היא גם שיבה גיאוגרפית מהגלות אל ארץ ישראל.
הרוחני והפיזי, האוניברסלי והפרטיקולרי, נמצאים מאוחדים תמיד בהיסטוגרפיה של ישראל.

"מתן  גדולת ישראל לאומות" היא דרכם של חז"ל להסביר לעצמם את טענת הנוצרים והמוסלמים שהם הישראל האמתי והעם הנבחר החדש. מה שנראה לכאורה כטענה אנושית ולעומתית, מתבררת כחלק של התכנית האלוהית.

בו בזמן, הטענה הדתית-אידיאולוגית של האומות לבחירה גם תורגמה בשפה הפוליטית והטריטוריאלית, בכיבוש של המקומות הקדושים, סימן של נבחרות."ארץ הקודש" נכבשה לסירוגין על ידי  המתחרות המונותיאיסטיות של היהדות, המוסלמים (ח'ליפות, אימפריה עות'מאנית) ונוצרים (ביזנטיים, צלבנים, הבריטים), לפני שחזר ליהודים.

כאן לב הבעיה, אין לאף אחד יותר זכויות על הארץ הזאת מאשר לאחרים. כולם לכאורה שווים: האומות, כעת הערבים הפלסטיניים, מוסלמים ונוצרים, כבר דווקא לא יכולים יותר להיקרא "עובדי האלילים", הם לפחות המונותיאיסטיות מאשר היהודים, ומשמשים אותו האל (או לייתר דיוק משתמשים בו באותה מידה); מאיפה אחד יוכל להצדיק זכות מיוחדת? ומצד השני, היהודים היו שאפו להיות "ככל הגויים," ולשחרר את עצמם על ידי הקמת מדינת לאום ככפי  שעשו כל העמים  שהשתחררו מהקולוניאליזם ומהאימפריות, וכפי היו רוצים הערבים הפלסטיניים להשיג.

לא ניתן יותר להבדיל בין יהודים ושאינם יהודים מבחינת הבחירה והזכויות; אם מצד אחד האומות התקרבו לישראל על ידי המונותיאיזם, ישראל מצדה הלכה והצטרפה אחר כך אליהם באתאיזם הלאומני.
לאלוהים כואב הבטן, וגם לנו. השבר והסכסוך העמוק הוא גם למעלה, וגם למטה, גם "דתי" וגם "פוליטי". לכן, השפה והמושגים שלנו, המעוצבים ע"י הנאורות ההומניסטית, ופריה, מדינת הלאום החילונית, אינם יכולים לתפוש את מהותו.
וכפי שהתכווצויות היולדת מתחזקות ונהיות תכופות יותר, הסכסוך יהפוך לאלים ואינטנסיבי יותר ויותר, ומהרחם המזרח התיכוני יתפשט על כל העולם. הילד ייולד - האם האימא תשרוד?

אם גם למעלה - מלאכי האומות - וגם למטה - המנהיגים הפוליטיים - כולם נחזים באופן דומה בצירי לידה והרופאים אובדי עצות, עלינו להבין שהפתרון יהיה לא דתי ולא פוליטי. שום פתרון מהפתרונות הקיימים כיום בתחום הדתי ופוליטי יוכל לפתור את הבעיה הזו: לא חזרה ליהדות או לאסלאם, לא חלוקה טריטוריאלית כדי ליצור מדינת לאום חדשה, ולא מדינה דו לאומית, קונפדרציה או פדרציה קלאסית... ר יצירה חדשה שעלינו להמציא.

אך נשאלת שאלה: איך חכמי התלמוד, שלא התיימרו להיות נביאים, יכלו לחזות את הסכסוך הזה יותר מאלף חמש מאות שנים מראש, יחד עם האופי הדרמטי שלו? אם התגלות נבואית לא הייתה הסיבה לכך, כנראה שהם החזיקו במפתח של ההיגיון ההיסטוריה שאבד לנו. את המפתח הזה אנחנו מנסים למצוא, וננסה בסופו של דבר לתאר את קווי המתאר של פתרון חדשני אפשרי.

אם זאת ברגע שהמימד הגאולי של הסכסוך מתברר לנו, ניתן לפענח את משמעות המאורעות, במקום שהן תשלטו על הרגשות שלנו, על הפחד והשנאות בנלוות לו. במקום שיראו כסכנות הרס ומוות, הצרות הנוכחיות - כמו צירי לידה של היולדת - יופיעו כמבסר הטוב של יצירת חיים חדשים, ובמשמעות זו יהפכו לנסבלות יותר...

Sunday, March 30, 2014

בין פלסטין לאוקראינה

מאמר מצוין על מה שאנחנו יכולים ללמוד מסיפוח אוקראינה. הדגשתי כמעט את כולו!
המחבר הגיע לאותו רעיון שאליו הגעתי, של פדרציה על-לאומית, שהוא קורה "האיחוד העל־מדינתי של ישראל ופלסטין".

דבר נוסף ניתן ללמוד, והוא שיטת הסיפוח האלגנטית של פוטין: באופן דומה, ישראל תוכל להכיר באצמעות פלסטין, ואחר כך שתי המדינות יחתמו על הסכם איחוד... וזהו, יש לנו פדרציה!

בכל זאת איני מסכים עם הכל. במקום שפליטים הפלסטינים שיבחרו לחיות בתוך מדינת ישראל - יותר נכון, במחוזות היהודיים - יהפכו לאזרחיה, הם יוכלו לחיות בשטחה אך יהיו אזרחים פלסטינים וגם בעלי אזרחות דואלית פדרלית. אותו דבר לגבי עולים יהודים שרוצים לגור ביהודה ושומרון...
אין במודל שלי טריטוריה לאומית, אלא רק מחוזות לאומיים או מעורבים.

בין פלסטין לאוקראינה

- דעות - הארץ - דימיטרי שומסקי 29.03.2014

והרי החדשות האחרונות ממזרח אירופה: למודל היוגוסלבי קם מתחרה על התואר המפוקפק "הדגם הכושל לארגון היחסים בין קבוצות לאומיות היושבות בארץ אחת". שמו – המודל האוקראיני.

התערבותו הגסה של ולדימיר פוטין בענייניה הפנימיים של אוקראינה אין בה די כדי להסביר את המשבר החריף של הזהות הלאומית־תרבותית, שבו שרויה כיום המדינה. סיבות העומק של המשבר נעוצות בחוסר ההלימה המובהק בין האופי החד־ממדי של דגם מדינת הלאום האתנית האוקראינית ובין המורכבות של המציאות האתנית, התרבותית והלאומית של אוקראינה.

אוקראינה של היום היא ארץ שתי התרבויות, האוקראינית והרוסית. בעוד שאוקראינה המערבית מתאפיינת בהומוגניות אוקראינית יחסית מבחינה לשונית־תרבותית, הרי שאוכלוסייתה של אוקראינה המזרחית והדרום־מזרחית מצטיינת בדו־לשוניות ובדו־תרבותיות רוסית־אוקראינית, ולעתים תכופות – בנטייה בולטת לעבר התרבות והשפה הרוסית. ברור, לפיכך, שמודל המדינה האוקראינית החד־לאומית בנוסח מנהיגי המרד ב"מיידן", שעיקרה הניתוק ממרחב התרבות הרוסית לטובת טיפוח הזיקה לאיחוד האירופי, יתאים אך לחלק מאזרחי אוקראינה – בראש ובראשונה לתושבי אוקראינה המערבית הרחוקים מהתרבות הרוסית. לעומת זאת, ככל שמדובר בדוברי הרוסית, וכן גם בבני האוכלוסייה הדו־לשונית במזרח אוקראינה ובדרומה, שברוח מה שאמר על עצמו אבי הספרות הרוסית המודרנית, האוקראיני ניקולאי גוגול, אינם יודעים להכריע אם נפשם רוסית יותר או אוקראינית יותר - הרי שבעבורם אימוץ הדגם החד־לאומי והאנטי־רוסי פירושו דיכוי תרבותי.

אף כי הדמיון בין הנסיבות ההיסטוריות של יחסי האוקראינים והרוסים מכאן והישראלים והפלסטינים מכאן קלוש - אי אפשר להתעלם ממכנה משותף אחד. כמו במקרה האוקראיני־רוסי, כך גם במקרה הישראלי־פלסטיני פרדיגמת ההפרדה בין שני העמים חסרת תוחלת. על מהותו המשפילה של חזון נתניהו בדבר מדינת הגטו הפלסטינית בין ג'נין לרמאללה מיותר להרחיב. ואולם, גם הקמת מדינה פלסטינית בת קיימא בגבולות 67', תוך פינוי כל ההתנחלויות, רק תרחיק את הסיכוי לפיוס אמת.

בעידן שבו שמועות על מותה של הלאומיות האתנית־דתית מתבררות יותר ויותר כמופרכות, ניתוק הישראלים ממוקדי הזהות הלאומית היהודית בארץ ישראל ההיסטורית שביהודה ושומרון, ושימת קץ לחלום השיבה של הפליטים הפלסטינים למולדתם בפלסטין ההיסטורית הכוללת גם את תחומי מדינת ישראל, יסמנו את ראשית הסיבוב הבא של הסכסוך הלאומי ולא את סופו.

מן הפח הטמון במודל האוקראיני אסור ליפול אל הפחת של המודל היוגוסלבי. אימוץ המודל היוגוסלבי במקרה האוקראיני־רוסי – הצטרפותה של אוקראינה לפדרציה הרוסית – פירושו הכפפה מחודשת של אוקראינה להגמוניה רוסית אימפריאלית. במקרה הישראלי־פלסטיני, הקמתה של מדינה אחת על שטחה של ארץ־ישראל/פלסטין תיתפש בעיני מרבית הישראלים כפגיעה אנושה בריבונות היהודית, בעוד בעיני מרבית הפלסטינים, שמעולם לא חוו את רגע הריבונות – כשלב בדרך להשגת הריבונות המלאה. בשני המקרים, לפנינו מתכון ברור למלחמת אזרחים.

הדעת נותנת אפוא, כי על האוקראינים והרוסים מכאן ועל הישראלים והפלסטינים מכאן לחפש דגם ביניים בין ביתור המרחב המשותף למדינות חד־לאומיות, המשול לפירוק בניין דיירים משותף עד כדי התמוטטותו, ובין ההכרזה על המרחב כולו כעל מדינה אחת, המשולה להסרת המחיצות בין דירות הבניין, שתגרום להתמוטטותו גם היא. בשני המקרים, את הדרך השלישית עשויה לספק התארגנות קונפדרטיבית דמויית האיחוד האירופי, שתצרף יחד את שתי המדינות – אוקראינה ורוסיה מזה וישראל ופלסטין מזה – לתוך מסגרת על־מדינתית.

במקרה של ארץ־ישראל/פלסטין, האיחוד הארצי הישראלי־פלסטיני ייתן מענה לשתי הבעיות המרכזיות של הסכסוך – הפליטים וירושלים. הפליטים הפלסטינים יוכלו לבחור אם לחזור למדינת פלסטין ולהפוך לאזרחיה, או לממש את זכות שיבתם במדינת ישראל ולהפוך לאזרחי ישראל. זאת, כשם שהעולים היהודים, השבים גם הם למולדתם ההיסטורית, יוכלו לבחור אם לעלות למדינת ישראל ולהתאזרח בה, או לעלות לאותם חלקי ארץ ישראל היקרים ללבם שיימצאו תחת הריבונות הפלסטינית, וכך להפוך לאזרחי מדינת פלסטין. אשר לירושלים – היא תהפוך, על פי מודל זה, מסמל הקיטוב בין שני העמים לסמל השותפות הדו־מדינתית והדו־לאומית, תוך שהיא תשמש בירה של שתי המדינות וכן מקום מושבם של המוסדות המשותפים של האיחוד.

אשר גינצברג (אחד העם), יליד סקווירא שבמחוז קייב, אשר גדל בסביבה האוקראינית־רוסית והבין דבר או שניים ביחסים בין עמים שכנים החולקים ארץ אחת, אמר פעם כי ליהודים וללא יהודים בארץ ישראל מוטב למצוא אותה שיטה של חיים משותפים, שתאפשר לשני הצדדים "להתחבר יחד, במקום שחיבורם יפה לשניהם, ולהתפרד איש לדרכו ולרוחו, במקום שהפירוד יותר יפה להם". נראה שהאיחוד של שתי מדינות המולדת המשותפת לעם היהודי ולעם הפלסטיני – האיחוד העל־מדינתי של ישראל ופלסטין – היה משקף את רוח דבריו בצורה הטובה ביותר.